על הגופני ועל הרוחני, על האינדבידואלי ועל האוניברסלי

׳קחו איתכם מים ואוכל. אתם תעמדו בתור הרבה זמן׳, הייתה ההמלצה הגורפת שקיבלנו מהמקומיים המחויכים לפני שיצאנו לדרך. המסע לבְּהִימָה-שָׁנְּקַר גְּ'יוֹטִירְלִינְגָם מָנְּדִיר - אחד משנים עשר המקדשים החשובים ביותר לאל שיווה בהודו - התחיל בשעת בוקר מוקדמת מאוד. הורוד-כתום המעושן של הזריחה צבע את השמיים והאיר את הכביש הראשי ביציאה מהעיר. בשלוש שעות של נסיעה הנוף משתנה בהדרגה: בניינים צפופים הולכים ומתרווחים, דוכני שווקים הומי אדם מתחלפים בעצים ושיחים, שלטי חוצות באנגלית הולכים ופוחתים - במקומם שלטים בהינדי ומַרַתְּהִי. ככל שמתקרבים למקדש הנוף הופך כפרי יותר; ככל שהנוף הופך כפרי נדמה שבכלל יצאנו למסע בזמן: שוורים ענקיים עם קרניים צבועות ושרשראות פרחים לצווארם, רתומים למחרשות עץ וחורשים את השדות. בקתות בוץ קטנות עם גגות קש בצידי הכביש. שלושה גברים זקנים עטופים בדְּהוֹטִי כורעים לצד דוכן צ׳אי, כוסות חרס בידיהם. הם צוחקים, השיחה ערה, הנינוחות שלהם ניכרת לעין. הצמחיה מתעבה, אפשר לזהות עוד ועוד גוונים של ירוק ככל שהרכב מטפס במעלה ההר. אחרי עיקול גדול וצר נגלה למולנו העמק ממנו טיפסנו: אגם כחול כהה משתרע בין גבעות, תחום בסכר ענק. שדות ירוקים וצהובים ארוגים שתי וערב, רחוק ככל שהעין רואה. רק לפני שעתיים היינו בתוך הכרך העירוני הדחוס של פונה שעכשיו אין ממנו כל זכר. 

בכניסה למתחם המקדש עומדת שורת אוטובוסים שמקרבת את העולים לרגל לפתח הדלת. 10 רופי ושני קילומטרים אחר כך אנחנו צועדים בין דוכנים לממכר פרחים, מנורות שמן עשויות פח, מחרוזות תפילה, פירות ומנחות לאל. התור למקדש משתרע על פני מאות מדרגות היורדות אל מבנה האבן העתיק. משני צידי גרם המדרגות המקורה דוכני מזון ושתיה, ומעבר להם קופים מתהלכים בביטחון של בעלי בית. התור מתקדם באיטיות ונעצר בכל כמה צעדים. הצד השמאלי של גרם המדרגות, המוביל מטה אל המקדש, הולך ומצטופף; הצד הימני מרווח ורחב, ממנו עולים הדבקים בתום התפילה, חלקם יושבים באפריונים המונחים על כתפיהם של צעירים קלי רגליים שרצים במעלה המדרגות. ככל שיורדים מטה גוברים החום והציפיה. התור והאוויר הולכים ונדחסים באיטיות כמעט מייאשת. אנשים חולצים נעליים ומניחים אותם זוגות זוגות בצמוד לחומה הנמוכה. ריח קטורת מתערבב בריח זיעה. חבורת צעירים פותחת איתנו בשיחה, הם מציעים לנו מיץ וחטיפים. הם קמו בשעה שתיים לפנות בוקר כדי לצאת לדרך ולהגיע למקדש בזמן. אם היו יוצאים מאוחר יותר, הם אומרים, היו עומדים לפחות עוד שלוש שעות בתור - נוסף לשלוש השעות שכבר בילינו יחד בהמתנה עד עכשיו.

בפתח המבנה הפנימי התור מתפתל בין עמודי מתכת המובילים לגלאי מתכות תקול המשמש כשער כניסה למרחב התפילה. פּוּגָ'רִי צעיר מורח את מצח המאמינים באפר, ממש כמו זה שמכסה את המצח של שיווה. האפר מצטרף למגוון העיטורים על פניהם של האנשים - משיכות מכחול צהובות, משפטים מכתבי הקודש ופסים אדומים. ׳אוֹם נָאמָהַ שִׁוָיָהּ׳ הוא מברך בטפיחה על הראש. מתחם המקדש מפוסל כולו, מוקף עמודים מכוסי צלמים. רצפת השיש השחורה קרירה למגע הרגליים, מציעה שבריר הקלה מחום האוויר שמתקרב ל-40 מעלות. אפשר לראות את הסמלים האופיינים למקדשי שיווה, ערוכים בקו ישר: קוּרְמָה, הצב המשמש תזכורת לשוחר הרוחני ללהסיג את החושים מהעולם החומרי (Pratyāhāra), ממש כמו שהצב מכנס את איברי גופו לתוך השריון; למולו הפרה נָנְּדִי, ממלאת המשאלות, תלמידתו ומרכבתו של שיווה. היא מתבוננת בלִינְגָם המכוסה פרחים. המאמינים מניחים את המצח על קורמה הצב ולוחשים סוד באוזנה של ננדי הפרה. את דמותו של שיווה אפשר לראות רק בחטף - שוטרים ושוטרות משגיחים בצעקות ודחיפות על קצב התנועה של המתפללים. מי שזכה לכמה שניות של דַּרְשַׁן (מבט) צריך להתקדם הלאה, אחרת התור יתעכב. בחצר ניצבים דוכנים לממכר שיקויים ותרופות פלא, בָּאבּוֹת ו-סָאדְהוּיִם מקבצים נדבות מהעוברים והשבים. ככל שמטפסים במעלה המדרגות האוויר מתייבש ונע בקלות רבה יותר, מבשר על היציאה ממה שהרגיש כמו בטן האדמה חזרה אל האור המסנוור שבחוץ.

בנסיעה השקטה חזרה אני בוהה מחוץ לחלון ותוהה. אני חושב על המהלך השלם של הביקור במקדש, מסע עליה לרגל, מסע במורד מדרגות, מסע פנימה. אני חושב על המהלך השלם של תרגול היוגה כמחווה עוצמתית של תפילה. כמילותיו של גורוג׳י ב.ק.ס איינגאר, ׳הגוף הוא מקדש, האסאנות הן תפילות׳. הרגליים יחפות, מזרן התרגול הפרוש הוא המרחב המקודש, בו המחווה הגופנית מתעצמת עוד ועוד. אנחנו משתדלים להתמיד בכינוס והשקטת החושים. עור המצח צבוע אגלי זיעה המסמנים את להט הדבקות (Tapas). הקורבן הופנם, אנחנו מעניקים את כל הוויתנו כמנחה (Ātmayajña). אנחנו חוזרים על הוראות לתנוחה בשקט, כמו שירה של מנטרה מקודשת שמבקשת לברוא מציאות חדשה. ׳כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה׳ כתוב בספר תהילים. זו אותה הכמיהה, לכנס את כל החלקים בנו לאחדות אחת שלמה ומכוונת בהתמסרות (Īśvarapraṇidhāna).

אני חושב על הדַּרְשַׁן המיוחל, אותו רגע מכונן של התבוננות. בסיום המסע הארוך אל קודש הקודשים, האדם זוכה לעמוד סוף סוף מול דמות האל, ואז מתרחשת אותה חוויה עמוקה של ראיה הדדית: האדם רואה את האל, האל רואה את האדם. מהו הכוח המסתורי של המפגש הזה? אולי באותו רגע דומם ועוצמתי מורגשת הרווחה הגדולה של ההכרה בנוכחות המפעמת בכל חי - אני נראה. אני הווה. הנה אני. האין אנו מתנסים באותו שיא על מזרן היוגה? כמתרגלים אנחנו מכירים את רגעי החסד הזעירים האלה, רגעים של שלמות חמקמקה שפתאום מפתיעים: יציבות נינוחה, שקט, קלות, עוצמה -  אני נראה. אני הווה. הנה אני.

קשה להישאר אדישים לעוצמת החוויה הגופנית בהודו. לפעמים נדמה שהחושים צריכים לשלש את פעולתם כדי לעמוד בקצב של המראות, הצלילים, הריחות, הטעמים והתחושות. אל מול העושר והעומס של התרבות ההודית אפשר לדמיין בקלות, אולי אפילו להבין, את הדחף החזק שהתעורר בחכמים הקדמונים - לצאת אל הישימון ולחתור אחרי המימוש הרוחני בבדידות נזירית (Saṃyāsa). גם בתרגול היוגה העכשווי, המעורבב בחיי היומיום, אפשר לחוש בהדהוד של אותה יציאה אל הישימון, ניסיון לבסס מהלך של התכנסות מהחוץ אל הפנים, מהרעש והתנודות הפעלתניים של העולם (Prakṛti) אל השקט העמוק החבוי בלב הישות האנושית (Puruṣa). כמתרגלי יוגה אנחנו זוכים לקבל הזנה קבועה מהמהלך המשקיט הזה: אנחנו עולים על מזרן התרגול עמוסים בטרדות היומיום הבלתי נגמרות. לאט לאט המכלול הגופני-נפשי מתארגן מחדש, מתעצב בריכוז על ידי נשימה ותנועה. כשאנו ניגשים בסיום התרגול להחזיר את המזרן למדף, מצב התודעה שלנו אחר. 

תרגול היוגה, כמו התפילה, הוא חוויה גופנית חזקה ומרחיבת אופקים, שבסופה המתרגל כמו מגיח מחדש לעולם בתחושה שקשה לתאר במילים. כשהמכלול הגופני-נפשי האינדיבידואלי - על מאפייניו, יכולותיו ומגבלותיו - לובש את הצורה האוניברסלית של האסאנה, קורה משהו שמרגיש כמו קסם, כמו חיבור מחודש אל נוכחות יציבה וראשיתית שמקבלת ביטוי מוחשי וברור. יחד עם התפתחות התרגול והתרחבות מגוון האסאנות שאותן אנו מבצעים, הולכת ומתפתחת גם היכולת לראות ולהכיר את אותה נוכחות עמוקה המצויה בכל פרט בעולם שסובב אותנו. תפילה יכולה להיאמר בעברית, בהינדי או ללא מילים - כך או כך, התלכדות מכלול הגוף-נפש עם כוונה עמוקה מחברת את המנהג המקומי עם משהו גדול ואוניברסלי. האסאנה יכולה להיות נגישה וקלה לביצוע או איזוטרית ומאתגרת ביותר - כך או כך התלכדות מכלול הגוף-נפש עם עם הצורה של האסאנה מחברת את את המתרגל עם משהו גדול ואוניברסלי. בכל שפה תפילה היא תפילה. בכל גוף טריקונאסנה היא טריקונאסנה.