הרהורים על משמעות תרגול יוגה בקבוצה

"המטרה היא הנשמה, וחובתכם היא להגיע אליה", אמרה פעם גיטה איינגאר כשנשאלה מהי מטרת היוגה.

בתשובה התמציתית והעוצמתית הזו - ממש סוטרה עכשווית - גיטהג'י כמו חושפת את המובן מאליו: יוגה היא דרך, אמצעי ומטרה. יש בה נדבך פרקטי, בו אנו רותמים את עצמנו לפעולה מתוך שאיפה לדיוק, איזון, חקירה וגילוי; יש בה נדבך של כלי, יישום, אותו אנו לומדים להכיר ולשכלל כדי להשתמש במכלול הגוף-נשימה-תודעה שלנו ליצירת שינוי פנימי; ויש לה גם מטרה ברורה - הנשמה. חכמי האופנישדות ראו את הדרך אל הנשמה כמעין מסע המשלב הבנה שכלית עם התנסות ממקור ראשון באותו "רואה" גרעיני-פנימי. בבהגוואד גיטה הנשמה נחשפת מתוך ויתור על פירות הפעולה וחיבור למימד אחר של עצמיות. עבור פטנג'לי, הגעה אל הנשמה מתאפשרת בזכות הפסק תנודות התודעה, שכן רק אז "שרוי הרואה בצורתו שלו"; רק אז הנשמה נחשפת כפי שהיא באמת, ללא כסות.

בהסתמך על  המקורות המסורתיים האלה, היוגה נגלית בפנינו כמסע פנימי מורכב ביותר ואינטימי לאין שיעור - אז מה לו לשוחר הרוחני לחפש בחוץ? אפילו הבהגוואד גיתא, שבניגוד לאופנישדות ולפטנג'לי אינה מציעה לפרוש מן העולם, מדברת על שינוי תודעתי המתרחש בפנימיות האדם. עדיין, כמות מכוני היוגה הפזורים אפילו בפינות הנידחות של העולם מעידה כי רובנו מוצאים ערך רב לתרגול בקבוצה, לשיתוף, לדיאלוג ולנקודת ההתייחסות שהיא מאפשרת לנו. מהו הערך הזה?

יוגה היא מסורת חיה המתקיימת ומתחדשת בקשר שנרקם בין מורה לתלמיד. בספרות ההודית אנו פוגשים את הוראת היוגה במסגרת של מפגש רב-ערך בין שני אנשים לפחות, ולעיתים אף יותר. הכמיהה הרוחנית בשילוב הנטיה החברתית המולדת בכל אדם, הולידה קהילות מתרגלים ושוחרים שחברו סביב לימוד ומורה, קהילות שנדדו יחד עם היוגה גם למערב והמשיכו להשתנות, להתפתח ולהתעצב בהשפעת האתוס המקומי בכל מקום שאליו הגיעו.  

במסורת הרוחניות ההודיות החותרות אחר הנשמה (Ātman) והחירות (Mokṣa), עומדים לרשותו של השוחר הרוחני שלושה מקלטים או מחסות. לפי המסורת הבודהיסטית, שצמחה תוך דיאלוג עם תורת היוגה, המחסות האלה הם הבודהה או המורה; הדהרמה או הלימוד; והסנגהה - הקהילה. טקסטים אחרים במסורת ההודית מדגישים את חשיבות השהיה במחיצת אנשים "שתודעתם דומה", ואין ספק שלימוד בקבוצה מעניק מחסה ומקלט לחברים בה: מרחב משותף של חקירה ולימוד, הזדמנות לקבל שיקוף, לחדד את המבט אל החוץ, להטיל ספק, לשאול שאלות ולהתנחם ברגעי קושי ותסכול. כשאנו חולקים מרחב עם אחרים בעלי תודעה דומה, מתקיים היבט של הבנה ותמיכה שלא תמיד נמצא במקומות אחרים, לעיתים אפילו בקרב הקרובים אלינו והאהובים עלינו מאוד. חברינו לאדהו מוקהה שוונאסנה מכירים ומבינים צדדים שלנו - אפילו בלי מילים - שאחרים לא בהכרח יזהו או יזדהו עמם. במובן זה, תרגול בקבוצה דומה בעיני לנחיל דבורים - כל דבורה היא אינדבידואל, אך הנחיל עצמו הוא אורגניזם שלם ועצמאי שמתהווה מתוך הסימביוזיה שבין כל הדבורים. כוחו של הנחיל הוא בשותפות המתאפשרת בו.

היבט חשוב נוסף לתרגול ולימוד בקבוצה הוא טַפַּס. הטפּס, אותו סיגוף מלהיט - לעיתים עד כדי עינוי - הוא רכיב חשוב ביותר במסע שלנו לעבר הנשמה. בפתח הפרק השני של היוגה סוטרה, פטנג'לי מוקיר לו מקום של כבוד, ראשון ברשימת הרכיבים של היוגה של המעשה. שניים לו הלימוד (שְׂוָדְהְיַאיָה) וההתמסרות לכוח העליון (יִשְּׁוַרָה פְּרַנִידְהַאנַה). האינדולוג הבריטי אדווין בריאנט אמר כי 'אין רוחניות אמיתי בלי טפּס', ואכן כשתרגול רוחני חסר את רכיב ההלהטה, הוא מוליד טָמַסִיוּת וסטגנציה. באותו מצב הלהטה, המשלב ריכוז עז, משמעת ונחישות, מתאפשרת טרנספורמציה. השינוי אותו אנו מבקשים כשוחרי-יוגה הוא לא שינוי קל: המסע פנימה דורש מאיתנו לשנות הרגלים, דפוסים, התניות ונטיות-טבע - הוא כרוך בהרבה מאמץ, ולפעמים נראה בלתי אפשרי. אבל כמו שאפילו המתכות הקשות ביותר נכנעות במוקדם או במאוחר לחומה של אש והופכות נוזליות, כך גם אנחנו: בכבשן הטפּס אנחנו "מאדים את הסָמְסְקַרוֹת", לפי ב.ק.ס איינגאר.

טפּס הוא נקודת תרופה בדרך היוגה; פינה שקל לעגל. כשאנחנו נעזרים בשלושת המקלטים של המורה, הלימוד והקבוצה, אנחנו מקבלים תמיכה לטפּס שלנו. בין אם יהיה זו קולו המדברן של המורה, הבהירות המושגת מתמלול הפעולות בלימוד או מעצם הידיעה שאנחנו לא לבד עכשיו - אש הטפּס מוזנת בחומר בערה איכותי, שמקדם אותנו לקראת המטרה שלנו. הטַפַּסְוִין, זה שמחזיק בטפס (או הטַפַּסְוִינִי, זו שמחזיקה בטפס), נחשב קרוב יותר למימוש מטרות היוגה מאשר אחרים. טפס נותן כוח. במיתולוגיה ההודית מסופר רבות על הטפס האדיר של האל שִׁיוָה, שעוצמתו כמעט הובילה לחורבן הבריאה כולה.

יתכן ומטרתה הסופית של היוגה היא מקום בודד למדי. קַיִיוַלְיָה - "לבדיוּת" או "בדידות גואלת" - מצב החירות הרוחנית העילאית ביותר לפי פטנג'לי, לא מרמזת על קשר עם אחרוּת כלשהי. נהפוכו, במצב זה בו הרואה שרוי במצבו "המנותק, הטבעי והשלם" החוץ כמו נמוג ונעלם. התיאור הזה עלול להיות מערער ומאיים, כי במובן מסוים הוא חותר תחת כל הטבוע בנו כבני אדם החיים בציוויליזציה. גם אם אין בכוונתנו לממש את מטרתה הסופית של היוגה, או שליבנו נוטה לאפשרויות מתונות יותר כמו אלה המוצעות בבהגווד גיתא או בפילוסופיה הלא-דואלית של האופנישדות, משהו מהניחוח של הקַיִיוַלְיָה נישא באוויר סביבנו. אפילו כמתרגלים המשלבים את תרגול היוגה בחיי היומיום מבלי למסור את עצמנו במלואנו אליה, אנחנו יכולים לחוש בעוצמה מרחיקת הלכת של היוגה. אני נוטה להאמין שחלק מהמשיכה שלנו ליוגה, בין אם במודע ובין אם לא, קשור לא רק לרווחה הגופנית והנפשית המושגות בתרגול, אלא גם לאותה אפשרות אקזוטית לשינוי מהותי ועמוק בתפיסת עולמנו, המחבר אותנו לעצמנו במובן חדש ואחר מזה שאנו מכירים, גם אם אנחנו לא מכוונים את עצמנו אל אותה בדידות מזהרת. 

כתלמידים במסורת היוגה של ב.ק.ס איינגאר, שלושת המחסות שברשותנו בולטים בנוכחותם. יש לנו את המחסה של הגורו, שמצא את הדרך לפשר ולמזג בין היוגה המחמירה של פטנג'לי לחיי "בעל משפחה" רגילים. אחד הדברים המרגשים ביותר עבורי במוסד רמאמאני איינגאר בפונה הוא הנוכחות הבולטת של היומיומיות במרחבי הסַדְהָנַה; לעיתים נדמה שבכלל אין הפרדה בין השניים, כשצחוק הילדים מתערבב עם צפירות הכביש והמולת העיר. יש לנו את המחסה של הלימוד שנתן הגורו - בו המפגש שלנו עם עצמנו דרך הגוף, אפילו לזמן קצר בכל יום, מכילים בתוכם עולם ומלואו, אפשרות אמיתית לטרנספורמציה. ויש לנו את המחסה של הקהילה, קבוצת אנשים שתודעתם דומה, שחולקים כמיהה לחקירה-עצמית, להתרחבות פנימית, שנכונים להטות אוזן ויד כדי לתמוך באחר וגם כדי להסכים להיתמך. יש לנו אחד את השני.