הרהורים על געגוע וכמיהה

אני מתגעגע לפונה. לריח העז בשוק. למונסון. לטקס האש במקדש גָ׳נְגְלִי מַהַארָאג׳. לצבעים עזים של בדי סארי, לרעש של ריקשות, לצ׳אי מתוק, לאוכל חריף עד דמעות ועוד צ׳פאטי אחד. ועוד אחד.

אני מתגעגע להתרגשות בכניסה לאינסטיטיוט, לעבור במפתן הדלת בלב הולם ולעלות במדרגות לאולם התרגול. לשיעורים. כל השיעורים. לצפות בשיעורים. לשבת על המדרגות ולהקשיב. להשתתף בשיעורים. לעשות יותר ממה שחשבתי שאני יכול. לנסות ולא להצליח. להתרגש מהמסוגלוּת שלא ידעתי שקיימת בי. להתבאס שלא הצלחתי. לנסות ולא להצליח ואז לנסות עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. ללכת לספריה ולקרוא.

הגעגוע שולח אותי למחברות. עמודים על עמודים שכתבתי אחרי השיעורים, בניסיון לתפוס כל מילה. לפעמים ההתרגשות הכריעה - בעמוד אחד למשל, כתבתי ״גיתהג׳י - תיקון שירשאסנה משנה חיים!!״ וזהו. אין לי מושג מה קרה אז בתיקון ההוא, אבל אני זוכר את התחושה הזאת, שראיתי משהו שלא אשכח לעולם. אולי מתישהו הזיכרון עוד יצוף. בפעמים אחרות היד הצליחה להעביר הכל אל הדף, מהר יותר ממה שהמוח קלט. אני קורא בדיעבד ומבין שלא הבנתי. אני מודה על המחברות האלה, מחברות שטמון בהן אוצר.

אני נפעם מהדיוק. מהעוצמה. אני קורא את המילים שעל הדף. גורוג׳י מלמד שירשאסנה ומנחה אותנו להתבונן בתחושת החלל בתוך האזניים: ״למה אוזן אחת מרגישה צרה וסתומה והשניה פתוחה? השכמה בצד של האוזן הסתומה לא נופלת. תהדקו את השכמה פנימה ותרגישו איך החלל בתוך האוזן מתרחב.״ אני נפעם מהכמיהה שלו לחקור, וגם מהנדיבות שלו להסביר. זו לא הוראה רגילה. ׳להדק את השכמה פנימה׳ זה לא מספיק - צריך להרגיש את החלל בתוך האוזן קודם. הפעולה והתיקון נולדים מתוך רגישות. שום דבר הוא לא מכאני. ״עשו בכוונה ובזהירות, לא בצורה מכאנית וחסרת אכפתיות. חוסר-אכפתיות היא מחלה״.

וכך זה ממשיך. עומק, ראיה חדה ותשוקה עולים כמו אדים מכל מילה שנאמרה באותו שיעור. עוד נקודה ועוד נקודה. יש קווים שמתחברים וכאלה שעוד לא, אבל אולי יום אחד יתחברו. אני מחזיק את המחברת פתוחה ובוהה בדף בלי לקרוא. המחשבות משייטות ואני נזכר במשפט מוכר מתוך Light on Life:

“Action is movement with intelligence. The world is filled with movement. What the world needs is more conscious movement, more action. Yoga teaches us how to infuse our movement with intelligence, transforming it into action”.

בהגדרה שלו לפעולה, גורוג׳י מפיח רוח חיה בכל תנועה ומזמין אותנו לעשות כמוהו. חיפוש הקשר בין התודעה והגוף מלטש ומעדן את הפעולות שלנו, הופך אותן לעשויות היטב (sáṃskṛta). קשר בין תודעה וגוף מחייב האטה; אנחנו לא יכולים לפעול מהר בנוכחות. ההאטה מאפשרת לנו להיות עדים לפרטים רבים יותר בהתרחשות בה אנו לוקחים חלק, בין אם זה כדי לשים לב לתחושת החלל בתוך האוזניים שלנו או כדי לחתוך סלט מוצלח לארוחת ערב. בין אם זה האופן בו אנחנו מניחים את כפות הידיים על הרצפה לקראת אדהוֹ מוּקהַה שְׁוונְאסנה או מקשיבים לאדם שאיתו אנחנו מדברים. אני מתמלא בתודה לחיבור הזה שהיוגה מלמדת אותנו.

אני סוגר את המחברת ותוהה על האפשרות לשמר בתוכי את האיכויות שנבנות בתרגול. תוהה על האפשרות להפוך חוויה למילים. על הכמיהה המשותפת למורה ולתלמיד - לחקור, להפוך תנועה לפעולה, לחבר את הגוף והנשימה בחוט של מודעות. הרי כל עניינה של היוגה הוא בחיבור, ברתימה, באיחוד. הכמיהה לחיבור, אני מאמין, היא זו שדוחפת אותנו לתרגל.

הכמיהה חיה במי שמתרגל יוגה. הכמיהה לחפש את הרעננות באותה האסאנה שכבר עשינו מאות פעמים, אבל כל יום היא חדשה ואחרת. הכמיהה לשוב ולנסות משהו שאתמול לא היה אפשרי. הכמיהה לדעת מבפנים, להבין מתוך התנסות. הכמיהה לשמוח בשמחת רגע קצרצר של אחדות בין מודעות, נשימה וגוף. הכמיהה לשקט ששמור לשכיבה על צד ימין אחרי שוואסנה. הכמיהה למלאות (santōṣḥa) שבסיום התרגול. 

הכל משתלב יחד - שאלות נשארות פתוחות ואחרות מקבלות מענה. גם המענה משתנה. מה שאתמול היה פתור יכול היום להיות שוב פתוח. חקירה, שאלה, חיפוש, למידה; כל אלה הופכים להיות חלק מהאופן שבו אנחנו נושאים את עצמנו בעולם. געגוע וכמיהה נראים לי פתאום כמו שני הצדדים של אותו מטבע.