הרהור על מיומנות, מרחב ורווחה

יוגה היא פרקטיקה מֵרוָחת. מי מאיתנו לא מכיר את התחושה הזו בסיום התרגול? הגוף מרגיש מרווח, אולי גם הנפש והתודעה. אם אנחנו מתבוננים בעשייה עצמה, נוכל לזהות שרוב מה שאנחנו עוסקים בו הוא בעצם ריווח: אנחנו מרווחים את השרירים והמפרקים, מרווחים את אברי הגוף, מרווחים את הנשימה. עם הזמן, פעולת הריווח הזו מחלחלת למישורים מעודנים יותר בנו.

כמתרגלי אסאנות אנחנו מנסים שוב ושוב לשכלל את הפעולה שאנו פועלים כדי ליצור את הריווח הזה. רעיון שכלול הפעולה ושיפור המיומנות מופיע בבהגווד גיטה (II.50 yogaḥ karmasu kauśhalam), ופרשנים רבים מוסיפים לאמירה הגדולה הזו שבמיומנות אמיתית חייב להיכלל גם מצב תודעתי מסוים. אי אפשר לעשות אדְהוֹ מוּקְהָה שְׁוַנְאסנה ולחשוב על המטלות שמחכות לנו בהמשך היום (קרה לכם?). כלומר אפשר, אבל תרגול כזה יחשב לחלקי, חסר בו משהו.

גורוג'י ב.ק.ס איינגאר חזר והדגיש שהאסאנה כוללת בתוכה את כל רכיבי האשטנגה יוגה של פטנג'לי. נוסף להיותה מצב פיזי, באסאנה 'שלמה' יש היבטים אתיים, פסיכולוגיים ותודעתיים. היא צריכה לכלול גם היבטים מדיטטיביים, כמו ריסון החושים, ריכוז, הבחנה והתבוננות. באופק שמוצע ביוגה סוטרה, אסאנה מושלמת תכלול אפילו התמזגות עם האינסוף (יוגה סוטרה II.47) - אופק שיכול להישמע לנו לפעמים הזוי, בייחוד אם אנחנו עוד נאבקים לרסן לפרק זמן קצר את המחשבות שלנו…

נזכרתי בהקלטת שיעור של גיתהג'י, בו הקניטה את התלמידים בחיוך, "אתם לא מצליחים להתרכז ברגליים שלכם ליותר מכמה שניות ברצף, איך אתם רוצים לשבת במדיטציה?" עבורי לא פעם נוצרת תחושה של תסכול ועצבנות אל מול ההרהורים האלה, וגם מול התרגול. אני עושה כמיטב יכולתי, ועדיין האופק נשאר אופק: קו דמיוני שהולך ומתרחק ממני ככל שאני מנסה להתקרב אליו.

ולפעמים יש את המרווח.

נפתח חלל פנימי, פיזי-לא-פיזי, בו יש מקום לדברים. מקום למה שתקוע ומקום למה שזז. מקום למה שפעם בא בקלות והיום לא מצליח. מקום למה שפעם לא יכולתי אבל הודות להתעקשות חוזרת ונשנית (Abhyāsa) היום אני יכול. אפילו רגע קטן כזה של מרווח יכול להיות מאוד מזין. בעצם, גם בימים בהם אני לא מצליח למצוא מרווח, התחושה הטובה בסיום התרגול היא העדות לכך שהוא כן מתקיים, בין אם שמתי לב אליו או לא.

בציטוט מפורסם שלו, גורוג'י אמר ש"יוגה היא מראה שאיתה אנחנו מסתכלים על עצמנו מבפנים". כשהמבט פונה פנימה המרווח שם. המרחב הפנימי גדל, ובתוכו המיומנות שלנו משתכללת. במפגש אינטנסיבי עם הגוף קל לשכוח את זה. אנחנו נדחפים אל קצוות היכולת הגופנית שלנו, זה לא מקום שקל להיות בו. יכולים לעלות שם הרבה סימני שאלה. אבל ההתרווחות קורית. אנחנו ממשיכים לנוע: פנימה והחוצה, לאורך ולרוחב, לנודע וללא-נודע. ועם התנועה הזאת חכמת היוגה מתעגנת בנו יותר ויותר, הופכת להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו. אותה ׳מיומנות מרווחת בפעולה׳ מלווה אותנו בכל דרך שבה אנחנו הולכים.