הכוח הטרנספורמטיבי שבעצירה: על חשיבות התרגול בימים סוערים

אחרי כמה רגעים הנשימה מתארגנת ומתייצבת. אברי הגוף מוצאים את מקומם ותחושת המשקל שלהם נוכחת. הגפיים נכנעות, מתמסרות לאדמה רחבת הידיים; שמחות לשחרר את העייפות והמתח שהצטברו בהן. כשהמילה ׳שוואסנה׳ נהגית, מתרגלי יוגה מחליפים ביניהם מבטים יודעי ח״ן – לשקט הזה אין תחליף. 

אבל לפעמים מערכת העצבים ממאנת לשקוט. מחשבות מתרוצצות בחלל הגולגולת, מציתות רגשות, זכרונות, תכניות, חלומות; הפעלתנות המנטלית דורכת את הגוף לפעולה, מולידה דחף להניע את האיברים. זה רגע עדין של בחירה, עמידה בצומת דרכים: נתיב אחד הוא נתיב של תנועה, של פעולה (״אם רק אסדר שוב את השמיכה מתחת לראש אז סוף סוף אוכל לשכב בשקט״). האחר הוא נתיב של דממה יציבה, של אי-פעולה, בו אנחנו נדרשים, לרגע, לא להגיב. 

כולנו מכירים היטב את הצומת הזו. כשאנחנו שוכבים על המזרן בתחילת התרגול או בסיומו, לרוב נפנה מספר פעמים - אולי מבלי משים - אל נתיב התנועה והפעולה, רק כדי לגלות שהוא מעגלי ומוביל אותנו אל אותה הצומת בה עמדנו לפני רגע בדיוק. הבחירה בין היסחפות אל תוך זרם התנועה או עמידה אל מולו, מופיעה פעמים רבות במהלך תרגול היוגה וחיי היומיום. 

אנו חיים בתקופה מורכבת, נעים אל תוך השתנות אדירה של אורחות חיינו. כמעט בכל היבט ניתן למצוא תהפוכות מרחיקות לכת: החל בשינויי האקלים, דרך הסדרים החברתיים והפוליטיים אליהם אנחנו משתייכים וכלה בתרבות הפנאי. נדרשת מאיתנו הסתגלות בלתי פוסקת; תגובות חדשות לגירויים חדשים, וגם עמידה איתנה על המשמר אל מול ערכים שמאיימים להיאבד מעולמנו. אלה מצטרפים אל היומיום, הגדוש גם ככה, והטרדות הצפות מתוכו. במפגש עם אנשים קשה שלא לשים לב לנוכחות הגדולה של דאגות ופחדים בשיחות החולין, שכבר אי אפשר לומר עליהן שהן ׳קלילות׳ כפי שהיו בעבר. שאלה שחוזרת ועולה שוב ושוב לנוכח התקופה והזמנים האלה, ומהדהדת בלבבות של כולנו, היא ׳מה עושים?׳

תורות היוגה עוסקות רבות בטיבה של עשיה. בבהגווד גיטה, מהחיבורים הנודעים ביותר במחשבה ההודית כולה, קרישנה מגדיר את היוגה כ״מיומנות בעשיה״ (פרק II, פסוק 50). פטנג'לי פותח את הפרק השני של היוגה סוטרה הקאנונית בתיאור היוגה ״המעשית״, זו המורכבת מלהט, לימוד והתמסרות. מחברי האופנישדות ניסחו את סוד תורת הקַּרְמה, לפיה כל מעשה נושא פירות, אותם יקצור האדם במוקדם או במאוחר. העיסוק בטיבם והשלכותיהם של מעשי האדם עוררו את דמיונם של חכמי הודו במשך דורות רבים. 

אז מה יכולה חכמת היוגה להעניק לנו, בני תרבות המערב המודאגים של המאה ה-21? כיצד לימוד ותרגול היוגה יכולים לסייע לנו לצלוח את סערות חיי היומיום? איך הדיון בן מאות השנים על טיב המעשה ואיכות הפעולה מחלחל לתוך שיעורי היוגה בהם אנחנו משתתפים? ואיזה אופק יכול התרגול הזה להציע לנו, מלבד מפרקים גמישים ושרירים ארוכים?

כשאנחנו פורשים את מזרן התרגול, אנחנו בעצם מחליטים לעצור. בין אם גררנו את עצמנו לשיעור אחרי עוד יום ארוך מידי או שחמקנו מוקדם מהעבודה למורת רוחה של הבוסית - אנחנו עוצרים. בין אם אנחנו חושבים שאנחנו עושים יוגה לטובת הכושר הגופני שלנו או בריאות הנפש שלנו או כדי להיפטר מכאב הגב שלנו, העובדה היא שעצרנו. חלצנו נעליים בכניסה, כיבינו את הטלפונים, ולמשך 90 דקות החלטנו להשהות את התגובה אל הסביבה החיצונית המקיפה אותנו. בעולם בו מיידיות התגובה הפכה להיות הכרח בסיסי שאין עליו עוררין, שלא פעם הופך את ההתנהגות שלנו לכמעט רובוטית - כמה כוח טומנת בחובה הבחירה המודעת פשוט לעצור?

בתרגול אנחנו פוגשים את מגבלות הגוף והכאבים שמתלווים אליהן. אנחנו גם פוגשים את האפשרות להרחיב את הגבולות האלה ולהביא חיוניות ורעננות חדשים למכלול הגופני-נפשי שלנו. אנחנו פוגשים את הפחדים שלנו, וגם את היכולת להתגבר עליהם. אנחנו פוגשים כישלונות והצלחות, וגם את היכולת לא ליפול למגבלת המחשבה הדיכוטומית, אלא להתפעל מהעניין הבריא המתעורר בנו על הקשר והיחס בין צמדי הניגודים. כל אלה בונים בנו בהדרגה רגישות משוכללת. כשאנחנו שוכבים לשוואסנה בסיום התרגול, אנחנו מרגישים שונה מאיך שהתחלנו אותו. השינוי הזה הוא תוצאה של גורמים רבים - פיזיים ולא פיזיים - אבל הוא גם, ואולי בעיקר, תוצאה של היכולת שלנו להאט מספיק כדי לשים לב לכך שהתרגול מקרב אותנו אל אותה עצירה נכספת - yogaḥ citta-vṛtti-nirodhaḥ - ״יוגה היא הפסק תנודות התודעה״ (או בתרגומו החדש והמבריק של יוחנן גרינשפון, ״יוגה היא הפסק הזיהוי העצמי עם תנודות התודעה״).

כשאנחנו מתגלגלים לימין וקמים חזרה לישיבה בסיום התרגול, אנחנו נטמעים חזרה לתוך החיים שלנו. אנחנו נשאבים לתוך בליל המשימות, האחריות והמעשים של היומיום. כל אלה תמיד ישנם, וכובד המשקל שלהם מורגש. אבל בזכות אותה בחירה לעצור ולשים לב - זו שנטמעת בנו כשהתרגול רציף וקבוע (יוגה סוטרה I.14) - אנחנו יכולים לשהות לרגע קשוב ומלא בתשומת לב בחלל שנפתח בין השאלה ״מה עושים?״ לבין התשובה שאנחנו מחפשים. 

ההזדמנות לעצור, גם אם לרגע קצר, היא זכות-יתר השמורה למעטים. לא משנה עד כמה הסביבה גועשת וסוערת או עד כמה קשיי היומיום מציפים אותנו, קיבלנו את האפשרות לעצור. העצירה, יחד עם המרחב הפתוח שהיא מביאה עמה, מזמינה אותנו להקשיב. מזמינה אותנו למעשה המבוסס על תשומת לב עמוקה. המעשים שלנו מבקשים את הרגישות שלנו, את תשומת הלב שלנו. כדי לשים לב אנחנו צריכים להאט, לעצור. זה מה שהיוגה מזמינה אותנו לעשות. 

לעצור, ומשם להתחבר מחדש לאמנות המעשה המיטיב, למען העולם בו אנחנו חיים.