היוגה שמבקשת לסדוק לרווחה

לאט לאט המילים מתחילות לשוב אלי, כל יום קצת. יש כאבים שאי אפשר לנסח, תדהמות שאי אפשר להמשיג במסגרת השפה והדיבור. כשהמילים נעלמו לא לגמרי הבנתי מה קורה. עכשיו כשהן חוזרות, אני מבין שיחד עם היעלמות המילים נעלמה גם היכולת להבין. בימים האחרונים הכחשתי את המציאות המזוויעה שנגלתה לנגד עיני. הכחשה שלבשה כל מיני צורות, מעניינות יותר או פחות, שכולן אמרו אותו דבר: הנפש לא יכולה לקבל את מה שקרה כאן. את מה שעדיין קורה כאן. התרחקות מבשורות האימה של השבעה באוקטובר היא גם התקרבות לרגע ההווה, המורכב, המפחיד, המעלה שאלות שלא הולכות לקבל מענה בזמן הקרוב, אם אי פעם. שאלות על העבר שלנו ועל העתיד שלנו, שאלות על מלחמה והחיים בצל מלחמה. שאלות על מה אפשרי ומה לא אפשרי. שאלות על איך ממשיכים מכאן, ולאן, ולמה, ושוב איך, ושוב למה.

החוויה הגופנית שמלווה את הימים האלה נותנת אותותיה בכולנו: איברים מכווצים וכבדים. נשימה שטוחה. נשימה כבדה.  חוסר ריכוז, עייפות, גלים של בהלה ועצבנות. צלילים שבימים כתיקונם בכלל לא היו נשמעים לנו מקפיצים אותנו מהכיסא. מטוסים שנוחתים בנתב״ג  נדמים פתאום למטוסי קרב. פעולת הדמיון נמרצת ומבטאת את הזעזוע העמוק, הטקטוני, שהרעיד את נפשנו. הדמיון מפליג למקומות קשים, מתלבה מרגשות אשם וחרדות קיומיות, פעיל בעוצמה רבה מידי ולא נותן מנוח. אני מדמיין את הזוועות. מדמיין יותר ממה שהייתי רוצה.

זמנים כאלה, שקוראים תיגר על מה המוכר והידוע, משמשים לי תזכורת על האופנים בהם תרגול היוגה, עם סגולות הריפוי מרחיקות הלכת שלו, עוזר לי לשמור על שפיות. היוגה מבקשת להכחיד את מקורות הסבל האנושי (kleśa) או לכל הפחות להחלישם. היא מבקשת להשקיט את הפעלתנות הנפשית, זו שפטנג'לי אומר עליה שמקצתה מכאיבה ומקצתה מענגת, על מנת להוביל את האדם אל הגאולה הרוחנית שבדממה (Citta vṛtti nirodhaḥ), והחירות שהיא מאפשרת (kaivalya). כתבי היוגה מציעים פרקטיקות סדורות שנועדו לקרב את האדם אל השקט והחירות שהוא כמהה להם, ובמובן מסוים רואה בסבל של החיים זָרָז חשוב, חיוני אפילו, לאפשרות שלנו להתקדם בדרך הרוחנית. ׳הכל הוא סבל עבור המין דבר׳ (סוטרה II.15), משפט שבימים יפים קשה לנו להבין ולקבל, ובימים של משבר לא מצריך שום ביאור או פרשנות. 

אל מול מכאובי החיים - על השלכותיהן הגופניות והיותר-מגופניות - תורת היוגה מציעה לנו תמיכה גדולה ומעשית: החל מהטכניקות שניתנו לנו בנדיבות מהמורים שלנו ומציעות מענה  למצב האקוטי איתו אנו מתמודדים, דרך קהילת-המתרגלים בה אנו חברים, אותם אנשים שחברו אלינו במסגרות הלימוד שלנו, אלה שדעתם דומה לשלנו וצועדים איתנו בשבילי התרגול, וכלה בחוכמה הפילוסופית, הפסיכולוגית והספרותית ששרדה מאות ואלפי שנים ומציעה לנו נחמה ואופק בזמנים בהם לא ברור אם נותרו נחמות ואופקים בעולם.

התרגול מקרקע אותנו בגוף, משיב את הנוכחות, היכולת למצוא מילים, לפגוש את המציאות המכאיבה כל כך. הנחיתה אל מציאות המלחמה והזוועות הקשות שהיא מולידה מעיקים. הסבך הההיסטורי-תיאולוגי-פוליטי-פילוסופי לא ממהר להציג בפנינו פתרון. חלק מחברי השמאלנים מִתְיַמְּנִים, חלק מחברי רודפי השלום מצויים באלם שהם מתקשים להשתחרר ממנו. אני שומע משמאל משפטים כמו ׳סוף סוף הימנים יתפכחו להבין שבלי הסדר מדיני אין לנו עתיד כאן׳, ובו בזמן מימין ׳סוף סוף השמאלנים יתפכחו להבין שאין לנו עם מי להגיע להסדר מדיני׳. אני נותרתי בור מוחלט בסוגיה הזו. הקצוות מקצינים ומגבירים את קולם. נדמה שאנחנו מאבדים את האפשרות לשמוע, להקשיב, להכיל את האחרוּת שמצויה בקרבנו ומולנו. 

אני נזכר במשפט העוצמתי של הרב מנחם פרומן: ״אם אתה מרגיש שאי אפשר לדבר עם מישהו, סימן שיש לך בעיה בדיבור״. כן, יש לנו בעיה בדיבור. אנחנו מדברים יותר מידי ולא מוצאים את הדרך להקשיב. לא לעצמנו, לא לסובבים אותנו, לא למי שחושב כמונו ולא למי שחושב אחרת מאיתנו. אני לא מדבר על הקשבה פשוטה, אלא על זו העמוקה, כזו שמסכימה לשהות בפתיחות גם עם מה שלא נאמר, גם עם מה שאי אפשר לקבל, גם עם מה ומי שמתבטא בשפה שחורגת מהמימד אותו אנו מכנים ׳אנושי׳.

מה זאת ההקשבה הזאת? איך היא קשורה ליוגה? ולמה בזמנים פרומים, סוערים וכואבים כל כך נרצה בכלל להתעכב על פרטים כאלה, השייכים לימים של נחת ופנאי? אולי בגלל שהדרכים בהן צעדנו עד היום מתגלות כמעגליות: אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים באותו מקום שוב, מיואשים מהיעדר האפשרות לשינוי, חרדים מאובדן היכולת לדמיין שלום על האדמה הזאת, חוששים משחזור החורבן שחווינו בעבר, וגם מזה שהמטנו ושאולי עוד נמיט על אחרים, מבועתים מהכאב הקולקטיבי שהיה כאן לפנינו, שלא מבחין בין מיתולוגיות, נרטיבים היסטוריים, לאומים ושייכות גיאוגרפית. במקום הזה אנחנו נדרשים לנסות משהו חדש ואחר.

פטרישיה וולדן, מורה ליוגה ותלמידה ותיקה של בני משפחת איינגאר, סיפרה בראיון איתה על נסיונותיה הכושלים לזנק לעמידת ידיים בתור מתרגלת מתחילה; ניסיונות חוזרים ונשנים שלא הובילו אותה להגיע לתנוחה שהתבקשה לבצע. לבסוף, היא מספרת, גורוג׳י פנה אליה ואמר ״לכי אל מעבר למגבלות התודעה שלך״, ולמשמע המשפט הזה היא הצליחה לנתק את הרגליים מהאדמה בבעיטה חזקה דיה שהניפה אותה אל התנוחה המיוחלת. נכון, אין ספק שהשָׁקְטִי (Śakti, הכוח הרוחני) של מר איינגאר שיחק תפקיד חשוב בהתעצמות הפתאומית של כוחותיה הפיזיים, אך ההוראה הפשוטה והעוצמתית הזו רלוונטית לכולנו כשאנו מוצאים את עצמנו מול מכשול - פיזי או לא פיזי - בתחושת חוסר אונים, תסכול ויאוש. ללכת מעבר למגבלות התודעה אין פירושו רק להפגין יכולת גופנית יוצאת דופן, כי אם גם להפגין יכולת נפשית יוצאת דופן - היכולת  לחשוף תבניות חשיבה שמגבילות אותנו ותוחמות את טווח האפשרויות הזמין לנו. יתכן ומה שאפשרי לנו חורג בהרבה ממה שנראה לנו, ואולי בכוחה של חכמת היוגה להזכיר לנו את זה. 

ימים קשים ומורכבים כמו אלה מעכירים את הנפש. אנחנו כמו מתהלכים בשדה מוקשים; כל צעד עלול להפעיל פצצה כלשהי, קטנה או גדולה, ממנה מופצים עוד הרס וענני עשן שקשה לראות מבעדם משהו. כשהעשן מתפזר אנחנו ממשיכים לנוע בעיניים צורבות, חוששים מהצעד הבא, מהמקום אליו רגלינו יובילו אותנו, מאי הוודאות של החיים בצל משבר בסדר גודל כמו זה. אני, כמו רבים מסביבי, תוהה על האפשרות להגיב לעכירות עצמה במקום להגיב מתוכה, ובאיזה אופן אפשר לפוגג אותה כדי לזכות מחדש - גם אם רק לכמה שניות - בבהירות מחשבה ומעט סדר פנימי.

פטנג'לי, כמו הבודהה, מזמין אותנו לעבוד עם ארבע איכויות שבכוחן לחולל טרנספורמציה מרחיקת לכת באדם ולקדם את תנועת הנפש מעכירות לצלילות; אלה הן מייטרי (maitrī, חברות), קארונה (karuṇā, חמלה), מודיטה (muditā, שמחה) ו-אופקשה (upekṣā, שוויון נפש). במקור הכתוב, פטנג'לי מציע הקשר לכל אחת מן האיכויות האלה: חברות נועדה לאלה שרוחם נעימה וטובה, את החמלה יש להפנות אל הסובלים, השמחה שמורה לצדיקים ומקומו של שוויון הנפש הוא למול החוטאים. האם נוכל להיות כנים ואמיצים מספיק כדי לראות את ארבעת הנמענים האלה שזורים יחד בקשרים בלתי ניתנים להתרה בנפשנו-אנו, כמו גם בזו של האחר העומד מולנו? 

במאמרה של סטפני קווירק, מי שהייתה יד ימינם של ב.ק.ס וגיטה איינגאר במשך למעלה משני עשורים, על יאמה וניאמה - העקרונות האוניברסליים העומדים בבסיס התורה היוגית - היא מבקשת לחדד את חשיבות סדר ההופעה של ארבע האיכויות הללו ביוגה סוטרה, ומשמעות הסדר הזה במעבר מפילוסופיה לפרקטיקה: אם לא נטפח יכולת חברית (או ׳פרגון׳, בשפתו של יוחנן גרינשפון) כלפי עצמנו, לא נוכל לטפח אותה כלפי אחרים, ולא נוכל לטפח את האיכויות הנוספות, שכמו מתבססות על יכולת הפרגון והחברות. אם נדמיין רגע את יחסי הרעות העמוקים והטובים ביותר שלנו, נוכל לזהות זאת מיד ברגשות שאנו מפנים אל אדם אהוב: הכרת הטוב, ראיית-עומק של האחר, רגשות אמפתיים למכאוביו, שותפות-שמחה על הצלחותיו ושוויון נפש יחסי למול עוולותיו וטעויותיו. הכל נמצא שם.  קווירק כותבת: ״עלינו לחוות מייטרי בצורה פיזית ומנטלית כדי שנוכל לפנות כך אל האחר. זו חייבת להיות חוויה ממשית, ורק אז אנחנו יכולים לעבוד על חמלה, שמחה ושוויון נפש. אחרת הם נשארים בגדר רעיונות מופשטים.״

התקרבות אל צלילות הנפש - קטנה ככל שתהיה, רגעית ככל שתהיה, מוגבלת ככל שתהיה - טומנת בחובה הזדמנות לשים לב למה שלרוב סמוי מן העין. מהו הדבר הסמוי? אני נוטה לחשוב שהוא לא משהו אחד. עבור כל אחד מאיתנו מסתתרים דברים אחרים משדה הראיה, וחלק מהמוטל עלינו - איש איש בדרכו ובזמנו - הוא לגלות מה הם ומה ברצונו לעשות איתם, אם בכלל. תשומת הלב מחייבת אותנו לשהות בשקט עם האמת הנחשפת מנתוני המציאות, מהדברים כפי שהם, גם כשהם מצמיתים ומבעיתים. כשאנחנו מסכימים להישיר מבט אל מה שלרוב אין לנו אפשרות לראות, אנחנו מסכימים להשתתף בשיח מסוג אחר: זה שלא בהכרח מחפש פתרונות, אבל כן מחפש הבנה. זה שלא מחפש צדק, אבל כן מחפש שותפות גורל. זה שלא מחפש לשבור את הכלים, אלא מכיר ברצון העמוק והמשותף לכל היצורים החיים - לחיות. הצתללות הנפש מחדדת שוב את יכולת הראיה, עוזרת לשקם את היסודות הנפשיים שקדמו לקטסטרופה שפקדה אותנו; האמונה בטוב, האפשרות לדמיין חיים של שגשוג, האפשרות לריפוי והמסוגלות לשאת את הלא ידוע המאפיין את נפתולי החיים.

אם נחשוב על ארבעת האיכויות שפטנג׳לי מזכיר בסוטרה I.33  ככלים איתם נוכל לסלול שביל ללכת בו, לאן נרצה שיוביל אותנו השביל הזה? רוּמי, המשורר הסופי הדגול, כתב: ״אֵי שָׁם, מֵעֵבֶר לְדֵעוֹת 'הַנָּכוֹן' / וְהַ'לֹּא נָכוֹן', יֶשְׁנוֹ שָׂדֶה / אֶפְגֹּשׁ אוֹתְךָ שָׂם.״ אולי לשם נרצה להגיע, אל אותו מקום-לא-מקום בו המישור השטוח של עמדות הרמטיות נסדק ונפתח לרווחה. מקום שאולי מהדהד את מושג השוויון היוגי (יוגה סוטרה II.48, בהגווד גיטה II.48), מקום שמסוגל להכיל את אי הוודאות בשלמותה - על חציה ההרסני והמאַיֵּן, כמו גם על חציה המלא בהבטחה הכמוסה לכך שדברים יכולים להתהפך עלינו לטובה, כמו במעשה ניסים. אני מאמין שבכוחה של היוגה, כמו כל דרך רוחנית, להוביל אותנו לשם. אני מאמין שעם התרגול נבנים בנו גם הכוחות המאפשרים לנו להיות סדוקים, לא רק במובן של דבר מה המאיים להישבר, אלא גם במובן של דבר מה המסכים להשיל מעליו מעטה, לחשוף את עצמו ולהיפתח.

אנו חיים בזמנים קשים. העולם זועק אלינו, כורע תחת נטל סבלותיו בכל מובן שניתן להעלות על הדעת. לבבות מאיימים להישבר תחת כובד המשקל של מלחמה נוספת, הרס ומוות. אנחנו מתקרבים לנקודת קיצון, קץ ויקיצה - מה יבוא אחריה? מה יאמרו דורות העתיד על הימים האלה מבעד לזמנים שעוד לא גילו את עצמם? במה נוכל להמיר את חוסר האונים שתקף אותנו? מה יש לנו להציע, איך נוכל לעזור? מה התפקיד שלנו, כאן ועכשיו? מה יש ביכולתנו להעניק? 

לפני כל דבר אחר - אנחנו יכולים להעניק את נוכחותנו. את תשומת לבנו. אנחנו יכולים לבחור לא להפנות את מבטנו מהזוועות. אנו יכולים לנשום. אנחנו יכולים להציע את כף ידינו, כמו בשירו של ישראל אלירז, ״כְּדֵי לָשִׂים בָּה אֶת נַפְשֵׁנוּ״. נוכל לנסות לשאת את הדיסוננס הבלתי ניתן להכלה, רק לרגע, בלי לנסות למחוק אותו או להטות את הכף לקראת ׳פתרון׳. נוכל לנסות לכבד את השבריריות והיופי של החיים. נוכל לזכור שנקודת מבטנו מוגבלת, שאולי יש כוחות גדולים ורחבים בהרבה ממה שאנחנו יכולים לתפוס, זורמים דרכנו, מעצבים אותנו, נעים עם ובלי קשר אלינו. נוכל לנסות ולדמיין איך יראה היום שאחרי - מבלי לתת לשלשלאות המציאות להכהות או לצמצם את האפשרויות. נוכל לחשוב על הרעיונות והארכיטיפים בהם אנו מפיחים רוח חיים בעזרת הפעולות שלנו -  צדק. שוויון. יופי. ריפוי. אחדות.

בסיפורו ׳על אחד המאזין לאבנים׳ רילקה כותב: ״מה שמורגש אצלנו כאביב - לגבי האלוהים אינו אלא חיוך קטן, רגעי, החולף על פני הארץ. דומה שהיא נזכרת במשהו; בקיץ היא מספרת על כך לכל העולם, עד שהיא מחכימה בדממת הסתיו הגדולה, ובה היא ממתיקה סוד עם בודדים. כל האביבים שראינו, אתה ואני גם יחד, אינם מספיקים כדי למלא שניה אחת משניות האלוהים. כדי שיבחין האלוהים באביב, אסור לו, לאביב, שישאר באילנות ועל כרי הדשא; חייב הוא להתעצם איכשהו בתוך בני האדם, כי אז הוא מתהווה, כביכול, לא בזמן כי אם בנצח ונוכח פני אלוהים.״ 

יתכן והימים האלה מעלים בכם, כמו בי, שאלות על המשך החיים כאן, ועד כמה רחוק נהיה מוכנים ללכת עם האהבה שלנו למקום הזה. את האהבה הזאת חשוב בעיני להדגיש. שאלות מחיי היומיום שעד לפני רגע נראו לי חשובות מאוד, כמו מתרוקנות ממשמעותן ומזמנות במקומן שאלות חדשות, ובמיוחד אחת - בעבור מה ברצוני לחיות כאן? אני רוצה לחיות בעבור האפשרות לאביב. בעבור האפשרות לאילנות מוריקים וכרי דשא רעננים. אני רוצה להמשיך לחיות כי אני יודע שהאביב, כמו הכאב של האובדן, לא יוצר הבחנות - כשהוא מגיע הוא נותן את כל כולו לכל מי שהוא פוגש. אני מתפלל שהאביב יתעצם בתוכי, בתוכנו, כדי שיתהווה גם בנצח. שנהיה ראויים לחיות בעולם הזה, שניתן לנו במתנה.